ביקורת על אנשי ציבור ותביעות לשון הרע

בתקופת בחירות אך לא רק, מועמדי ונבחרי ציבור נמצאים במרכזם של ביקורת ציבורית וסיקור עיתונאי ולעיתים אף פולשניים במיוחד ובצדק.

מעצם תפקידם כנבחרי ציבור הם נושאים על עצמם סיכונים לרבות הסיכון שיפנו כלפיהם ביקורת קשה וחריפה.

 השאלה היא מה הגבול בכדי לעבור על חוק איסור לשון הרע? החוק מגן, אפוא, על כל "אדם" מפני פגיעה בכבודו או בשמו הטוב, מבלי להבחין לעניין זה בין "איש ציבור" ל"אדם פרטי". אף על ­פי כן, נשאלת השאלה האם מידת ההגנה על הכבוד והשם הטוב והיקפה צריכים להיות שווים בכל אדם שהוא? או שמא מן הראוי להבחין לעניין זה בין פרסומים על איש ציבור או על אדם פרטי? 

שאלה זו קשורה, כמובן לתוכן הפרסום עצמו, כך למשל, פרסום ביקורת על עסק/חברה שיש בו לשון הרע עשוי לזכות לפחות הגנה משפטית מאשר ביטוי פוליטי הכולל לשון הרע, וזאת משום שבביטוי פוליטי יש משמעות רבה יותר לחופש הביטוי. כשמדובר באנשי ציבור ובהגנה על כבודם ושמם הטוב, ישנם שיקולים לכאן ולכאן:
הצד להקל בפרסום על אנשי ציבור הוא, שמעמדם של הפוליטיקאים כאנשי ציבור מחייב הגנה חלשה יחסית על כבודם, מאחר והביקורת על פועלם מהווה צידוק מרכזי של חופש הביטוי בעניין ציבורי (יש לציין, כי כטענת הגנה לא תספיק רק טענת אמת דיברתי אלא צריך להוכיח שיש עניין ציבורי בכל בפרסום).

בהקשר זה אין אפשרות לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות, שיש לציבור עניין בהם, מדיון רציני בבעלי העמדות ובהוגי הרעיונות. בתחום הציבורי והפוליטי קשה לנתק את הקשר בין הדעה לבין מי שמביע אותה (פס"ד בעניין איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר). 

בנוסף, היכולת של איש הציבור להתגונן מפני התקפה עליו, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם של אלה היכולת בידו של איש ציבור יותר מאשר לאיש 'הפרטי' להגן כראוי על שמו הטוב. אל מול שיקולים אלה, ישנם גם שיקולים בעד מתן הגנה מוגברת לאנשי ציבור מפני פגיעה בשמם הטוב. לעניין זה נטען כי מידת הנזק הנגרם לאיש ציבור כתוצאה מפרסום לשון הרע אודותיו היא גדולה במיוחד. מטבע הדברים, איש ציבור מוכר ליותר אנשים מכפי שמוכר אדם פרטי, שמו הטוב מצוי בידיעתם של יותר אנשים, ולפיכך הפגיעה בו כתוצאה מפרסום ברבים היא גדולה יותר.

יתרה מכך, בפסיקה אף צוין כי עיקר חיותו וקיומו של איש ציבור יונק מהיות שמו נקי וללא רבב ולכן פגיעתה של לשון הרע בשמו הטוב היא רבה מהפגיעה העלולה להיגרם לאדם פרטי הנפגע מלשון הרע.

כיום, בעידן הרשתות החברתיות, הביקורת על אנשי ציבור תופסת תאוצה ואף אנשי ציבור רבים נוטים להגיש תביעות לשון הרע. תביעות אלה מקבלות ביקורת ציבורית בשם תביעות השתקה אך לא תמיד ניתן להיכנס במבחנים של תביעת השתקה. (ראו מאמר בעניין תביעת השתקה SLAPP קוים לדמותה)

כך בעניין נתניהו נ' סרנה-  על אף שהנתבע טען לתביעת השתקה, קבע בית המשפט, כי שמם של אנשי ציבור אינו הפקר וכל עוד המחוקק לא אסר על אנשי ציבור להגיש תביעות לשון הרע או לא הגביל תביעות מסוג זה, אין לחסום את דרכם של אנשי ציבור מלשמור ולהגן על שמם הטוב, רק מעצם היותם אנשי ציבור ולאפשר השתלחויות והכפשות שאינן מבוססות כלפיהם.

עצם היותו של נפגע איש ציבור הוא דווקא שיקול להגברת הפיצוי בגין הפגיעה בשמו הטוב, וזאת מכיוון ששמם הטוב של אנשי ציבור הוא הנכס החשוב ביותר שיש להם, ובעניין נתניהו שהובא לעיל נפסקו פיצויים בסך של 115,000 ₪ בגין הפגיעה הקשה בשמם של בנימין נתניהו ורעייתו.

כך גם בעניין אריה דרעי נ' בן כספית בית המשפט פסק כלהלן: האמירה "דמם של 45 נספי אסון מירון מרוח על ידיו", מקשרת ישירות בין מותם של הרוגי האסון לבין דרעי ובית המשפט חייב את הנתבע בפיצוי על אף טענותיו שהתובע הורשע בפלילים בעניין אחר ותביעה זו התקבלה בחלקה על אף שהנתבע הוא עיתונאי בכיר ומגלם כביכול את חופש הביטוי.

לסיכום: יש דרך להגיש תביעת לשון הרע בשם איש ציבור, אך לא כל פרסום לשון הרע שעלול לפגוע באדם פרטי ראוי לשמש יסוד לתביעת לשון הרע מצד איש ציבור מכח טענת חופש הביטוי המוגבר. דווקא באיש ציבור יש לבדוק את עילת התביעה ולהגישה בצורה מדוקדקת שאם לא כן, התביעה עלולה להידחות (בסופו של דבר) מחמת סיווגה כתביעת השתקה, והנזק שעלול להיגרם לאיש הציבור כתוצאה מזה עלול להיות משמעותי..