
חופש הביטוי הוא אחד מעקרונות היסוד של כל חברה דמוקרטית. הוא מאפשר ביקורת, חשיפת מידע, תקשורת חופשית ושיח ציבורי פתוח.
עם זאת, לחופש הזה יש גבול ברור: הוא מסתיים במקום שבו מתחילה הפגיעה בכבודו ובשמו הטוב של אדם.
האתגר המרכזי הוא למצוא את נקודת האיזון – בין זכות הציבור לדעת לבין הזכות של כל אדם להישאר מכובד ולא מושפל.
המשפט הישראלי רואה בחופש הביטוי ובשם הטוב זכויות יסוד חוקתיות.
מצד אחד עומדת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שמגן על הזכות לשם טוב.
מצד שני עומד חופש הביטוי, זכות שמוכרת בפסיקה הישראלית כיסוד דמוקרטי ראשון במעלה.בית המשפט העליון קבע לא פעם כי חופש הביטוי הוא "אבן יסוד בכל משטר דמוקרטי", אך גם כי אין הוא חופש מוחלט.
כאשר ביטוי פוגע באדם אחר, יש לבחון אם מדובר בפרסום שיש לו חשיבות ציבורית אמיתית, או בפרסום פוגעני שאין בו תועלת לציבור.
זכות הציבור לדעת נועדה להבטיח שקיפות, ביקורת ציבורית ויכולת של האזרחים לקבל החלטות מושכלות.
היא מאפשרת לחשוף מעשי שחיתות, מחדלים שלטוניים או פגיעות בזכויות אדם.כך לדוגמה, עיתונאי שחושף מידע על נבחר ציבור הפועל בניגוד לאינטרס הציבורי – פועל במסגרת זכות הציבור לדעת.
לעומת זאת, פרסום פרטים אינטימיים על חייו האישיים של אותו אדם, שאינם נוגעים לתפקידו הציבורי, עלול להיחשב פגיעה בשם טוב.
הזכות לשם טוב היא חלק בלתי נפרד מכבוד האדם. היא מבטאת את הזכות שלא להיות מושפל או מבוזה בעיני אחרים.
בית המשפט העליון הדגיש כי שם טוב הוא רכוש מוסרי של האדם, וכי פגיעה בו עלולה לגרום לנזק עמוק – אישי, מקצועי וחברתי.במילים אחרות, חופש הביטוי אינו חופש לפגוע. אין לאדם רשות להפיץ על אחר דברי גנאי או השמצה רק משום שהוא מחזיק בדעה מסוימת.
בכל מקרה שבו מתנגשות שתי הזכויות הללו, בתי המשפט בוחנים את האיזון על פי מבחני פסיקה ברורים:
אם בית המשפט סבור כי הפרסום חורג מן האיזון הראוי – ייקבע כי מדובר בלשון הרע, והנפגע יהיה זכאי לפיצוי.
במקרה ידוע נדון פרסום עיתונאי שחשף לכאורה התנהלות בעייתית של איש ציבור.
העיתון טען כי מדובר בזכות הציבור לדעת, אך הפרסום כלל גם פרטים אישיים מיותרים.
בית המשפט קבע כי חלק מהפרסום אכן משרת את האינטרס הציבורי, אך החלקים האישיים מהווים פגיעה מיותרת בשם הטוב וחייב את העיתון בפיצוי.
בעידן הדיגיטלי כל אדם הפך למפרסם.
פוסט, ציוץ או סרטון קצר עלולים להגיע לאלפי אנשים ולגרום לנזק אדיר.
הרשתות מטשטשות את הגבול בין חופש הביטוי לאחריות אישית, ובתי המשפט החלו להחיל עליהן את אותן נורמות החלות על כלי תקשורת.פרסום פוגעני ברשת לא נבחן רק על פי כוונת הכותב, אלא גם על פי תוצאותיו – האם גרם להשפלה, נזק תדמיתי או פגיעה בפרנסה.
כאשר מדובר באנשי ציבור, רף הביקורת שמותר להשמיע נגדם רחב יותר.
הנחת היסוד היא כי מי שפועל בזירה הציבורית חשוף לביקורת רבה יותר, אך גם כאן יש גבולות.
אין היתר לפרסום שקרי, להשמצה או לחשיפת פרטים אינטימיים שאין להם חשיבות לציבור.
האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב הוא מאבני היסוד של המשפט הדמוקרטי.
החופש לדבר ולפרסם הוא זכות יקרה, אך אין פירושה חופש לפגוע, להשמיץ או לחשוף את חייו של אדם ללא הצדקה.
הזכות לשם טוב אינה נחותה מחופש הביטוי – היא חלק מהזכות לכבוד האדם, והמשפט הישראלי מקפיד להגן עליה.משרד עורכי דין יעקב ויצמן מתמחה בדיני לשון הרע, דיבה והגנת פרטיות, ומעניק ייעוץ וליווי משפטי במקרים של פרסום פוגעני, השמצה או פגיעה בשמו הטוב של אדם.
שאלה: האם מותר לפרסם ביקורת על אדם ברשת החברתית?
תשובה: כן, אך רק אם מדובר בביקורת עניינית שנעשית בתום לב ואינה כוללת השמצות או אמירות פוגעניות.שאלה: האם ניתן לתבוע גם אם הפרסום היה נכון?
תשובה: כן, במקרים שבהם הפרסום אמנם נכון אך אינו משרת עניין ציבורי והוא פוגע בפרטיות או בשם הטוב של אדם.שאלה: מה נחשב עניין ציבורי אמיתי?
תשובה: פרסום שנועד לחשוף מידע רלוונטי לציבור, כמו שחיתות, התנהלות פסולה של נבחר ציבור או סכנה לציבור.שאלה: האם עיתונאי מוגן מתביעת לשון הרע?
תשובה: לא באופן מוחלט. גם עיתונאי חייב לפעול באחריות, בתום לב ועל בסיס מידע אמין.שאלה: האם ניתן לדרוש הסרה של כתבה או פוסט פוגעני?
תשובה: בהחלט. ניתן לפנות למפרסם, לגוף התקשורתי או לבית המשפט בבקשה לצו להסרת הפרסום ולפיצוי.